זמן ומקום הם תחומים שבלעדיהם אין לנו קיום, והם גם הצירים שבהם נעה הזהות שלנו. כל אדם המנסה לברר לעצמו את זהותו, מחפש אותה בין הזמן לבין המקום. "הישראליות" היא הזהות המקומית שלנו, האזרחות שלנו. זהו עניין אובייקטיבי שאינו תלוי בנו. מדובר במציאות גיאוגרפית, שיש לה גם השלכות פוליטיות. זהות זו אינה הזהות היחידה שלנו. זוהי זהות רדודה ללא עומק, ואין בה מענה למצוקות קיומיות עכשוויות. כשאני כפרט שואל את עצמי "לאן", אני מנסה לברר גם "מַַאין", "מהיכן". זה מחזיר אותי מן ההווה אל העבר. אני עובר אז ממרחב המקום למרחב של הזמן. ככל שאנו מביטים לאחור בציר הזמן, אנו חשים שלובים ואחוזים בדורות הקודמים בשריגים בלתי נראים. מי שאכן עושה את הבירור הפנימי הזה עם עצמו, ואינו מתחפר בזהות רדודה של "אני" ,"כאן" ו"עכשיו", מגלה לפתע את הזהות של ה ז מ ן, את השרשרת המופלאה של הדורות שקדמו לנו. אם ראינו קודם באופן טבעי וקרוב את המקום כציר אופקי, הזמן הוא הציר האנכי של זהותנו.

      רגע זה של ההתוודעות אל הזמן הוא רגע דרמטי בכל בירור זהות: אנו נושאים עינינו מן הקרקע הארצית ומתוודעים לזהות רוחנית, ערטילאית כביכול. אנו מגלים את השרשרת הארוכה-ארוכה של אנשים שקדמו לנו בסדר הדורות, אנשים שאיננו מכירים ויודעים אותם, וייתכן, שאפילו שמם אינו ידוע לנו. אנשים אלה היו בני תמותה כמונו, שאהבו ושנאו וקינאו ככל האדם, והם גם הולידו. הם אכן נעלמו, אך הם השאירו חותם: הם הולידו את הדורות הבאים, הם אלה שהולידו אותנו. יש להם חותם. הפרט המתלבט יודע, שלא יוכל לעולם להכיר את הדורות שקדמו לו – ואולי גם לא יוכל לברר נתיבי שמותיהם. אבל, הוא יודע שכאן בשרשרת הזאת טמונה זהותו, כי הוא חלק מן השרשרת הזאת, אם ירצה ואם ימאן. כאשר יהודי מתחבר לשרשרת שלו, הוא מתחבר לזמן.

     הזיקה שבין ציונות ויהדות אינה מובנת מאליה: אם המקום הוא הישראליות שלנו, הזמן הוא היהדות שלנו, דהיינו: זהותנו הלאומית. אדם שמביט אל השרשרת שלו יודע שהוא חלק ממנה, והוא אינו יכול לבחור אותה. היא פשוט המציאות האמיתית שאין בילתה. אדם יכול להחליט שהוא מתגאה בה, שהוא מתבייש בה, שהוא רוצה לברור לו רק חלקים מתוכה. אין הוא יכול להחליט, שהשרשרת אינה קיימת. הוא יכול לשים חלקים מן השרשרת בסלון שלו וחלקים אחרים במרתף. הוא יכול להחליט, שהוא מתנכר לזהותו, אבל הוא אינו יכול למחוק זהות זו, כי היא חלק ממנו והוא חלק ממנה. מי שישר עם עצמו ועם זהותו מגלה אז, שזוהי זהות תודעתית-פנימית. אם ישכיל האדם ויחפור בתוך המחצבות הפנימיות שלו, יגלה תמיד אותה שרשרת מופלאה. והוא יבין – הוא מחובר אליה כחוליה אחרונה (בינתיים). הניסיונות השונים במשך הדורות של מתבוללים יהודיים להינתק מן השרשרת היהודית הוכחו ככישלון. כל מי שפעלו מתוך רצון לוותר על זהותם היהודית (הלאומית) ולהיות לאזרחי העולם – גילו במוקדם או במאוחר, שהם נאלצו להתחבר לשרשרת אחרת.

גחלת לוחשת במולדת

    התנועה הציונית קמה מתוך חוויה של דיסוננס עמוק בין הזמן לבין המקום. התנועה הציונית קמה כדי לחבר את הזמן למקום: הזמן היהודי הוביל אל מקום אחד ויחיד, אל ארץ-ישראל. מאז היציאה לגלות חי היהודי בכל פזורותיו בדיסוננס בין המקום שבו הוא חי בגלות, לבין הזמן, שאליו מחוברת זהותו כיהודי. השרשרת היהודית, התפילות, המערכת ההלכתית, המנהגים והפיוטים – כולם הובילו לעבר ארץ-ישראל. ראשו וליבו של היהודי היו מחוברים לזמן היהודי, ואילו רגליו היו מסומרות לקרקע זרה, למקום אחר. כשהיהודי בגולה התפלל בתפילת "שמונה עשרה" (עמידה) את "ברכת השנים", הוא ידע, שאין לתפילה זו נגיעה ַַלמקום שבו הוא גר. כך לדוגמה, כשהוא התפלל לגשמים "משיב הרוח ומוריד הגשם", הוא חשב בליבו רק על המולדת שבלב. ייתכן, שמחוץ לביתו קפחה השמש בכל עוז – והוא לא ניסה לשנות מציאות זו, וכך גם בתפילת 'מוריד הטל'. דווקא במצב של היעדר מולדת, חוו היהודים בכל גלויותיהם את הגעגועים למולדת. לאורך ההיסטוריה אכן היה גרעין קטן של יהודים שחיו במולדת לאורך כל הדורות. מעין גחלת לוחשת, שמתעקשת לא לגווע. הגחלים חיכו שיתממש חלום שיבת ציון, לבל יעלה בעשן.

    אחד העם במאמרו "שלוש מדרגות" טען, שיש להישמר מראייה פשטנית לפיה העם היהודי לתפוצותיו נחלק לציונים וללא-ציונים (דהיינו: מתבוללים). לטעמו, הציונות שמה את יהבה על הזהות המדינית-ארצית, בעוד הזהות הלאומית היהודית נשענת על נדבכים תוכניים-רוחניים. אלה יסודות, שהם מעל ומעבר למסגרת המדינית-ארצית. הציונות הייתה בראשיתה מרד בעבר היהודי ובתכנים היהודיים, אך באופן דיאלקטי היא שבה אל התכנים של המסורת היהודית. ל'סולם יעקב' יש מדרגות לגאולה.

       למזלם של היהודים, במשך אלפי שנים של היעדר ריבונות יהודית, לא יצר כאן שום עם זיקת מולדת. הארץ הייתה תמיד פלך נידח באימפריה שכבשה אותה. מצבה הפיזי של הארץ עורר חלחלה בלב כל רוֶֶאיה במשך הדורות, וספרּוּת המסעות לארץ אכן מאשרת זאת. הנוסע המשמעותי ביותר לענייננו הוא מארק טווין, אשר הגיע לכאן ערב התחלת ההתיישבות הציונית. הוא מתאר (בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש") את השממה הגדולה, שהייתה בארץ טרם המפעל הציוני, שהפריח וקומם אותה לתפארת. מעניין, שהרמב"ן בפירושו לפסוק התמוה, "ושממו עליה אויביכם היושבים בה" (ויקרא כ"ו, ל"ב), טוען בראייה למרחוק, ששום ַַעם לא יצליח ליישב את הארץ, והיא תהיה עבור כל האויבים שיכבשוה ארץ שממה, עד שובם של היהודים: הארץ שמורה לעם ישראל בלבד: "ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר הייתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם" (הרמב"ן).

כישלון הפתרונות הטריטוריאליים

     בחרט ברזל נכתבה נבואה זו במאה ה,12- עד שנתממשה בימינו. ואכן זוהי הציונות בתמציתה: חוויה של אהבה עזה לארץ-ישראל, של רצון לחבר מחדש את הזמן היהודי עם המקום היהודי היחיד עלי אדמות – ארץ-ישראל. היו שניסו לחבר את הזמן היהודי למקומות אחרים, מתוך הנחה, שהיהודי זקוק לפיסת קרקע בלבד. התברר, שכל הפתרונות הטריטוריאליים נכשלו. אילו היתה קמה באמת ובתמים מדינה יהודית באוגנדה, כי אז היתה זו מדינה, שבה נמצא שלד יהודי ללא נשמה. הראש והלב היו נותרים בארץ-ישראל. זו הסיבה, ששום פיתרון טריטוריאלי לא היה לו סיכוי לשרוד ולהצליח. כאשר כתב בנימין זאב הרצל את ספרו "מדינת היהודים", הוא לא היסס להציע את השיבה לארץ-ישראל, כיוון שהוא חש שהוא נוגע כאן בחלום של דורות. היטב הבין, שרק בכוחו של חלום ישן ניתן להניע את היהודים לעזוב את המקום, שבו הם חיים בגולה. לכן, פתח את ספרו במשפט: "הרעיון שאני בא להציע לכם הוא רעיון ישן נושן". מתברר, שבחיים של עם הרוח חזקה מן החומר. הציונות לא חידשה את רעיון אהבת ארץ-ישראל, היא באה להעיר אותה. הציונות גם לא חידשה את הרעיון, שהזמן היהודי מוביל למקום היהודי. היא באה להקים לו כלי ביצוע כדי לממש אותו ולהביא מרגוע לנפש המיוסרת של היהודי, שחי "אלפיים שנות" בדיסוננס מתמיד, והקרקע מתחתיו היתה זרה לו ולזהותו.

     הציונות קמה בשלב שבו היהודי לא יכול היה להימלט עוד מבירור זהותו. מצד אחד, העניקו לו בארצות אירופה אמנסיפציה, ומצד שני, המשיכו לרדוף אותו בשל זהותו האתנית. היהודי האותנטי ידע, שזוהי שעת ההכרעה המחייבת שיבה לזהות של זמן ומקום. היו רבים שבחרו לנדוד לארצות המערב ולאמריקה ולדחות את ההכרעה על זהותם. הציוני הוא היהודי שחש את הקרע הרוחני-הפנימי ובחר לקבל את ההכרעה היהודית האותנטית: ארץ-ישראל. ובמעשה דרמתי זה של חזרה לגיאוגרפיה, הוא גם החזיר את עמו להיסטוריה: "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא ַַעם ומתחיל ללכת" )אמיר גלבוע(. בדורנו זכינו לכך שהציונות ניצחה. החלום הנכסף להשיב את העם לארצו ולמקומו התממש, ובכל זאת העם היהודי לא נהר בהמוניו אל ביתו הנכסף, ועדיין רוב העם חי בגולה גם כיום.

     בכל מהפכה גדולה יש שלב של עייפות החומר וחולשת הרוח, של הינתקות מהחזון הראשוני. עלינו להתעשת ולזכור תמיד את המחוייבות שלנו לזמן היהודי, וממילא למורשת היהודית. כמובן, יש לזכור תמיד את החיבור של עברנו ומורשתנו עם המקום האחד והיחיד ליהודי עלי אדמות: ארץ-ישראל. כל עוד לא נשלם המעשה של קיבוץ הגלויות לכאן, לא נשלמו חובותיו של הציוני. וכל עוד לא הגיעו לכאן כל היהודים מכל תפוצותיהם, לא נשלם העידן הציוני. המילכוד שעליו הצביע אחד-העם לא חלף. האידיאולוגיה הישראלית-ציונית שהתפתחה במדינה מקנה עדיפות למסגרת המדינית-ארצית. היהודי הישראלי נוטה גם כיום לחשוב באותם מונחים פשטניים שמהם הזהיר אחד-העם: ציונים ולא-ציונים. הוא רואה את זהותו הלאומית בעצם שייכותו למסגרת המדינית-ארצית של ישראל ואת ִִקרבתו ליהוֵֵדי הגולה הוא בוחן במידת שייכותם לארץ ונכונותם לעלות.

רציפות של היסטוריה ותרבות

    אין משמעות לציונות ללא הזיקה ליהדות. היא קמה כתנועה מודרנית במאה ה19- והישגה הגדול ביותר – התעוררות האומה בגולה, הקמת כלים מדיניים, הקמת המדינה. עם זאת, אין לראות במי שחי כאן, כמי שמיצה את זהותו הלאומית. לנו כיהודים ישראלים חשוב לשמור על הקשר שבין הציונות לבין היהדות, כדי לשמור על רציפות של היסטוריה ותרבות. בעידן שלנו יש לחזור לתביעה של אחד-העם להקים כאן "מרכז רוחני": כוונתנו כאן לזהות שלמה של היהודי הנשען על המסגרת המדינית-ארצית , אך חותר לקשר מתמיד עם המסורת היהודית לדורותיה וליצירה רוחנית יהודית. הדרישה לזיקה מתמדת לתרבות היהודית היא תביעה פנימית של כל יהודי, המחפש את זהותו הלאומית השֵֵלמה. נביאינו הטיפו לנו, "לא ככל הגויים בית ישראל". הציונות חתרה לשימור הזיקה הלאומית וליכולת ללמוד לטפח את התרבות, בבחינת "כזה ראה וחדש". הציונות המחוברת למקורותיה היהודיים, השכילה שלא להיצמד למתכון יהודי אחד. כתנועה לאומית שאפה לעולם יהודי מגוון – והיטיבה להציע אופני חוויה יהודיים שונים העונים על הפלורליזם היהודי. זו אכן תביעתנו ממנה: אם אכן לא תתכחש הציונות למקורותיה היהודיים, נוכל לראות בה, אנו היהודים הישראלים, את הביטוי האמיתי של יהדותנו, כיוון שהיא מובילה אותנו לזהות עמוקה ושלמה יותר.

     הזהות היהודית היא אכן תופעה היסטורית ורוחנית רבת-פנים, אך אחת הדרכים המרכזיות להבין אותה היא דרך שילובם של שני ממדים מהותיים: ציר הזמן ו-ציר המקום. ממדים אלו לא רק מגדירים את מהותה של הזהות היהודית לדורותיה, אלא גם מציבים אותה כייחודית בין זהויות עמים ותרבויות. ציר הזמן מגלם את הרצף ההיסטורי, הדתי והתרבותי, של העם היהודי, ואילו ציר המקום הוא העוגן הגיאוגרפי, הרוחני והלאומי, של הזהות הזו. חיבורם הוא שיוצר זהות שלמה, חיה ורלוונטית. ציר הזמן של הזהות היהודית משתרע על פני אלפי שנים – מימי האבות, דרך יציאת מצרים, מתן תורה, תקופת המלוכה, החורבנות, הגלות, ועד לראשית שיבת ציון בעת החדשה. זהו רצף חיים הנישא על כתפי מסורת עשירה, חגים, טקסטים, זיכרונות קולקטיביים, סבל משותף ותקווה משותפת. לאורך כל שנות הגלות הארוכות, יהודים בכל תפוצותיהם שמרו על לוח שנה משותף, על שפה משותפת בתפילה, ביצירות ספרות ומחשבה, וממעל נישא חלום אחד – השיבה לציון.

    הזמן היהודי הוא זמן ייחודי: לא רק גשר כרונולוגי אלא גם מוסרי ונבואי. בכנפיו חסו זיכרון העבר וחזון העתיד – גם יחד. בשונה מתרבויות אחרות, שנשענות בעיקר על הווה או עתיד חומרי, הזמן היהודי ינק מן העבר כדי ליצור תקווה רוחנית לעתיד – תקווה של תיקון עולם, של צדק, של אור לגויים. עם השנים נוצר הצירוף: "עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה".

הציונות: גם בשורה לעולם

    בשלהי המאה ה,19- לאחר אלפי שנות גלות, קמה התנועה הציונית כתגובה היסטורית עמוקה לחוסר היכולת להישאר עם מפוזר, ללא ארץ, וללא ריבונות. הרצל הבין, שהזהות היהודית זקוקה למקום ממשי, לא רק למסורת משותפת, אלא גם לאדמה, למדינה, לחיים לאומיים שלמים. הרצל זיהה כי ללא חיבור בין הזמן למקום, הזהות היהודית נותרת חסרה ומאוימת. הרעיון הציוני היה לא רק מעשי אלא גם מהותי: להחזיר לעם היהודי את שלמותו. להפסיק את הפיצול בין זיכרון לעתיד, בין חלום למציאות. וכך, בדורנו – דור שיבת ציון – שבו היהודים שבו לא רק לארצם אלא גם לעצמם. זהו הדור שבו הזהות היהודית מקבלת את מלוא משמעותה – עם היושב בארצו, בונה את תרבותו, מגשים את ייעודו ההיסטורי.

     שיבת העם היהודי לארצו בדור הזה אינה רק תיקון היסטורי – אלא גם בשורה לעולם. לאחר שנות גלות, דיכוי, שואה ונדודים, שב העם היהודי לאדמתו לא כדי להסתגר, אלא כדי לתרום – מתרבותו, מערכיו, מהלקחים שצבר במורדות ההיסטוריה. הציונות היא תנועה לאומית, אך בתוכה טמון גם מסר אוניברסלי – שיקום עמים, תקווה, צדק וחיים מוסריים ותרומה לתרבות האנושית. העם יצא אל גלותו וספר בידו, כדי להקנות תרבות העולם כולו. גם כיום לא פגה שליחותו. הזהות היהודית היא זהות הנבנית מתוך קשר עמוק בין העבר להווה, בין עם למולדת, בין מסורת לחזון, בין גורל לייעוד. רק כאשר היהודי עומד על אדמתו, חוגג את לוח השנה שלו, מדבר את שפתו ובונה את עתידו. רק בדרך זו יכול הוא לחוות זהות מורכבת ומכילה. היהודי שואף לחיות בארץ אבותיו, לדבר את שפת אבותיו. היהודי בארצו מחזק אכן את זהותו כעם נאמן למורשתו. וכאשר הזהות הזו מופנית גם כלפי העולם, היא נועדה כדי לתרום ולב ֵֵשר טוב – היא הופכת לא רק לתכלית של שיבה, אלא להתחלה חדשה של תקומה.