הסכמי אוסלו – לא, הסכמי אברהם – כן!
השאלה העומדת כיום בפני מקבלי ההחלטות היא האם ניתן, בתנאים האזוריים והבינלאומיים הנוכחיים, לשחזר את סוג ההסכמות שהושגו במסגרת הסכמי אוסלו בשנים 1993–.1995 התשובה אינה תלויה רק בנכונותם של הצדדים לשוב לשולחן המשא-ומתן, אלא גם בשאלה יסודית יותר: האם הנחות היסוד שאיפשרו את תהליך אוסלו עדיין קיימות.
הסכמי אוסלו נשענו על עיקרון ברור וחד-משמעי: כל הסוגיות השנויות במחלוקת בין ישראל לפלסטינים יוכרעו באמצעות משא-ומתן ישיר בלבד. עיקרון זה נוסח כבר בחילופי המכתבים מספטמבר 1993 בין ראש אש"ף, יאסר ערפאת, לבין ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, שבהם הסכימו לפתור את הסיכסוך בדרכי שלום ובאמצעות משא-ומתן. אותו עיקרון עוגן גם בהצהרת העקרונות )אוסלו א' – 1993( ובהסכם הביניים )אוסלו ב' – 1995). הצדדים הסכימו לשים קץ לעשרות שנים של עימות, להכיר בזכויותיהם הפוליטיות הלגיטימיות זה של זה, ולחתור לשלום צודק ויציב במסגרת תהליך מדיני מוסכם. גישה זו תאמה את עקרונות מגילת האו"ם, המדגישה את יישובם בדרכי שלום של סיכסוכים בינלאומיים באמצעות משא ומתן ומנגנונים מוסכמים אחרים. היא השתלבה גם ברוחן של החלטות מועצת הביטחון 242 ו,338- שקראו לניהול משא ומתן שיוביל להסדר שלום בר-קיימא במזרח התיכון.
לפיכך, מסגרת אוסלו נועדה להוביל בהדרגה למשא-ומתן ישיר על הסדר הקבע. הצדדים התחייבו להימנע מצעדים חד-צדדיים שישנו את המצב בשטח עד להשלמת אותו מו"מ. המשא ומתן הישיר לא היה אפוא רק כלי אפשרי; הוא היה אבן היסוד שעליה ניבנה כל תהליך השלום. הסכמי אוסלו לא כללו כל מנגנון של ועידות בינלאומיות, התערבות שיפוטית, כפיית פתרונות מבחוץ או קמפיינים להכרה חד-צדדית. הם גם לא הסמיכו גורם שלישי כלשהו להכריע בסוגיות שבמחלוקת. ההנחה הייתה, שרק דיאלוג ישיר בין הצדדים מסוגל ליצור את האמון ההדדי הדרוש לשלום ולדו-קיום לאורך זמן. שלושה עשורים מאוחר יותר, המציאות השתנתה באופן דרמטי.
שינוי בתפיסת הביטחון של ישראל
במישור האזורי, התחזקותם של גורמים קיצוניים הנתמכים בידי איראן ושל תנועות ג'יהאדיסטיות תרמה לעירעור היציבות במזרח-התיכון. קולות ערביים מתונים, שבעבר גילו נכונות להידברות עם ישראל, מצויים כיום. תחת לחץ גובר מצד גורמים רדיקליים. גם המדינות שהצטרפו להסכמי אברהם בשנת 2020 פועלות בסביבה אסטרטגית המאופיינת בהשפעה איראנית מתמשכת ובאי- ודאות ביחס לנחישות המערב להתמודד עם איומי האזור. במישור הבינלאומי, הקיטוב הפוליטי מחלחל יותר ויותר למוסדות הרב-לאומיים. משטרים רדיקליים וסמכותניים מרחיבים את השפעתם באירגונים בינלאומיים, במיוחד האו"ם, ומקדמים לא פעם סדרי-יום הסותרים את הייעוד המקורי של אותם מוסדות. במקביל, גופים משפטיים בינלאומיים הולכים ומאבדים את דימוים כגורמים ניטרליים ואמינים, כאשר שאלות משפטיות מורכבות נבחנות לעיתים מתוך מסקנות פוליטיות מוקדמות ולא על בסיס ניתוח משפטי אובייקטיבי. ההליכים המתנהלים נגד ישראל בבית-הדין הבינלאומית לצדק )ICJ )ביוזמת דרום אפריקה ובעידוד איראן, ובבית הדין הפלילי הבינלאומי )ביוזמת ההנהגה הפלסטינית(, נתפסים בעיני רבים כביטוי מובהק למגמה זו של פוליטיזציה
גם הפוליטיקה המערבית מושפעת יותר ויותר מזרמים אידיאולוגיים רדיקליים, המעצבים את השיח הציבורי ואת קבלת ההחלטות. תנועות אקטיביסטיות פרוגרסיביות, לצד הזרמת משאבים על-ידי משטרים ג'יהאדיסטים, הערבי-ישראלי. אך האתגר המשמעותי ביותר נובע מן המציאות המקומית. טבח ה7- באוקטובר 2023 שינה מן היסוד את תפיסת הביטחון של ישראל. האמונה כי ויתורים טריטוריאליים, ערבויות בינלאומיות ומנגנוני פיקוח חיצוניים, יכולים לספק ביטחון מספק, נסדקה קשות. עבור ישראלים רבים, אירועי אותו יום המחישו כי האחריות העליונה לביטחון המדינה אינה יכולה להיות מופקדת בידי גורמים חיצוניים כגון קטאר ואיראן, למוסדות אקדמיים ותרבותיים, תרמו לעיצוב נרטיבים שלעתים קרובות מפשטים יתר על המידה – ולעיתים אף מעוותים – את מורכבותו של הסיכסוך
במקביל, הלחץ הבינלאומי הגובר להכרה מיידית במדינה פלסטינית עוקף למעשה את המסגרת שעליה התבסס תהליך אוסלו. ההסכמים קבעו במפורש, כי סוגיות הסדר הקבע יוכרעו בהסכמה בין הצדדים. כאשר מדינות ואירגונים בינלאומיים מבקשים להכיר במדינה פלסטינית עוד בטרם הושגו הסכמות במשא ומתן, הם מכריעים מראש בשאלות שנועדו להידון ולהיפתר במסגרת אותו משא- ומתן. צעדים כאלה מערערים את הבסיס ההסכמי של התהליך ופוגעים עוד יותר באמון כלפי ערבויות בינלאומיות.
מודל חלופי ומעודד יותר
תופעה זו קשורה גם לקידום הנרחב של רעיון "שתי המדינות". אף שהמושג הפך זה מכבר לסיסמה דיפלומטית שגורה, הוא מעולם לא נכלל בהסכמי אוסלו עצמם. ההסכמים השאירו במכוון את כל סוגיות הסדר הקבע פתוחות למשא- ומתן. האם התוצאה הסופית תהיה שתי מדינות, פדרציה, קונפדרציה או כל הסדר אחר — זו הייתה אמורה להיות החלטתם הבלעדית של הצדדים. הפיכת פתרון שתי המדינות לתכתיב בינלאומי מחייב, סוטה מן ההיגיון המקורי שעליו הושתת תהליך השלום. כך מיתוספת העובדה, שאין כיום הנהגה פלסטינית מאוחדת ובעלת סמכות המסוגלת לשמש שותף אמין למשא-ומתן. במקביל, גם ישראל מתמודדת עם אתגרים פוליטיים ומוסדיים פנימיים המשפיעים על לכידותה הלאומית ועל האופן שבו היא נתפסת בזירה הבינלאומית.
על רקע כל אלה, הסכמי אברהם, בין ישראל, איחוד האמירויות הערביות, בחריין, מרוקו וסודן, בהשתתפות ארה"ב, מציעים מודל חלופי ומעודד יותר. ההסכמים, שנחתמו בשנת ,2020 הוכיחו כי ישראל ומדינות ערב יכולות לכונן יחסים המבוססים על אינטרסים משותפים, שיתוף פעולה ותועלת הדדית. הם מדגישים דו-קיום, הבנה הדדית, חילופי תרבות ושותפות אזורית. הצלחתם, והאפשרות של הרחבתם למדינות אזוריות נוספות, מלמדת כי התקדמות אמיתית אפשרית כאשר הצדדים בוחרים בפרגמטיות ובשיתוף פעולה במקום בעימות ובהקצנה. הלקח המרכזי נותר בעינו: פורומים בינלאומיים, בתי דין ויוזמות להכרה חד- צדדית מעולם לא נועדו עשויים לשרת אינטרסים פוליטיים קצרי טווח של אותן המדינות שמקדמות אותם, אך אינם מסוגלים ליצור את האמון, הלגיטימציה והקבלה ההדדית הדרושים לשלום יציב ובר-קיימא. כל עוד הקהילה הבינלאומית ממשיכה לנסות ולעקוף את המשא ומתן במקום לעודד אותו, חוסר היציבות צפוי להימשך. שלום אמיתי ויציב יכול לצמוח רק מתוך הידברות ישירה בין הצדדים עצמם. עד אשר יבשילו התנאים לכך, ישראל תמשיך להסתמך בראש ובראשונה על יכולותיה שלה, כדי להגן על ביטחונה ועל האינטרסים הלאומיים שלה.