בין יציבות להתרופפות במדרון הקמפיינים הרעילים
אי־ודאות מובנת וידועה מלווה כל כתיבה על מערכת בחירות זמן רב יחסית לפני שהן מתקיימות בפועל. אולם בהתייחס למערכת הבחירות לכנסת ה,26־ שיתקיימו ב,2026־ מדובר באי־ודאות חריגה בהיקף גדול במיוחד. ראשית, ישראל והמזרח־התיכון כולו נמצאים בעיצומם של תהליכים הרי־גורל בכמה זירות. כל התפתחות בכיוון זה או אחר, אפילו רק בזירה אחת, עשויה להשפיע דרמטית על הבחירות. הסוגייה הבולטת ביותר היא איראן. לדוגמה, בשעת כתיבת שורות אלו החל המו"ם בין איראן לארה"ב לאחר מהלך חתימה על מיזכר הבנות שנתפס בחברה הישראלית ככניעה אמריקנית מוחלטת לאיראנים. אין צורך בדמיון רב כדי להבין איך כל אחת מההשלכות האפשריות ־ לבנון היא דוגמה בולטת לכך ־ תהפוך לנושא חשוב במערכת הבחירות, בתעמולת המפלגות ובהכרעות הבוחרים. אנו צפויים לתעמולה ותעמולת נגד בכל הנוגע לכישורי ההנהגה הפוליטית של כל המועמדים, לשאלות של אחריות ו/או אשמה, וכיוצא באלה.
במישור הפנימי יהיו אלה הבחירות הראשונות בעידן ה־AI. חלק מהתופעות הצפויות כבר נמצאות איתנו. תמונות־פייק וסרטוני־פייק על יריבים פוליטיים מציפים את הרשתות. כמה מהם הגיעו לכדי תביעות הדדיות בין גורמים פוליטיים. נקל לשער שתופעות אלו עומדות להציף אותנו בהיקף גדול במיוחד. רוב מכריע של הציבור יתקשה להבחין בין האמיתי למזוייף, כאשר מדובר בשימוש מקצועי שנראה אמין כביכול. פעמים שגם הכחשות והוכחות שמדובר בזיופים, יתבררו כמאוחרות מדי והזיופים לגווניהם כבר ישיגו את השפעתם, במיוחד כאשר מדובר בסדר יום גדוש המתאפיין בעומס יתר, שבו פירסום רודף פירסום. בשעת כתיבת שורות אלו, כלל לא ברור מה תהיה מפת האפשרויות הפוליטיות שתוצג לבחירת הציבור. כך, לדוגמה, ייתכן שמפלגות המוצגות כעת בסקרים יחליטו בסופו של דבר שלא להתמודד בגלל סכנת אחוז החסימה, או אולי ליצור איחודים שבינתיים כלל אינם מוצגים בסקרים. גם ייתכנו התארגנויות פוליטיות חדשות לחלוטין שכרגע לא ברור מה יהיה הרכבן האנושי.
התרופפות המערכת המפלגתית
אחת ההבחנות המוכרות בחקר מערכות מפלגתיות היא בין מערכת יציבה למערכת רופפת. המושגים לא מתייחסים רק לתוצאות הבחירות אלא למיגוון היבטים אירגוניים, תיפקודיים ואישיים במערכת המפלגתית. תהליך התרופפות של מערכת מפלגתית כולל בתוכו מספר תופעות עיקריות שהמכנה המשותף להן הוא חוסר יציבות: תוצאות בחירות המשתנות ממערכת בחירות אחת לשנייה; כתוצאה מכך, קושי הולך וגובר לחזות את התוצאות; דעיכתן של התארגנויות פוליטיות ישנות והופעתן של התארגנויות פוליטיות חדשות שלפחות חלקן יידחקו בתוך זמן קצר יחסית על־ידי אחרות; שינויים תכופים בהרכב ההנהגה של המפלגות; ועוד. אולם במערכת רב־מפלגתית כמו בישראל, המפלגות והגושים הפוליטיים שונים זה מזה בכל הנוגע לעצם קיומו ולעוצמתו של תהליך ההתרופפות, ופעמים שניתן למצוא חלקים יציבים במיוחד בתוך המערכת המפלגתית.
במאמר זה יובהר עד כמה ניכרים הבדלים משמעותיים בין מערכות המשנה השונות ובין הגושים הפוליטיים בכל הנוגע ליחס שבין יציבות והתרופפות: בעוד שבגוש מפלגות המחנה הלאומי ניכרת יציבות רבה יחסית, למעט המפלגות המזוהות עם הדתיים הלאומיים, גוש מרכז־שמאל מתאפיין בהתרופפות מואצת ברמות גבוהות במיוחד. יש להדגיש שבעצם קיומן של יציבות או התרופפות אין כדי לנבא את תוצאות הבחירות לכאן או לכאן, מכיוון שתוצאות הבחירות, כפי שיובהר, נובעות משילוב מורכב וסבוך של גורמים.
מבט כללי על מפלגות המחנה הלאומי מבהיר שמדובר במחנה המתאפיין ביציבות רבה יחסית. 'הליכוד' היא המפלגה הגדולה המובילה את הגוש בכל מערכות הבחירות האחרונות מבלי שיהיו על כך עוררין. יתר על כן, בליכוד מתגלה יציבות, ויש שיראו בכך יציבות־יתר, בתחום ההנהגה, כאשר בנימין נתניהו מוביל את המפלגה ברציפות 20 שנים, מאז בחירות ,2006 ומלבד תקופת ביניים קצרה, ניתן לומר שהוא מוביל אותה כבר 30 שנים. מערכת המשנה של המפלגות החרדיות היא היציבה ביותר בהשוואה לכל מערכת משנה אחרת: הרשימות המרכיבות את הגוש החרדי – 'ש"ס' ו'יהדות התורה' כרשימה משותפת ל'אגודת ישראל' ו'דגל התורה' – לא עברו כמעט שום שינוי אירגוני מזה למעלה מ30־ שנים. גם כאן ניתן לראות יציבות בתחום ההנהגה. משה גפני מ'דגל התורה' ואריה דרעי ב'ש"ס' מהווים דוגמה ליציבות ארוכת שנים.
שאלת שיוכן של המפלגות החרדיות לגוש המחנה הלאומי עלתה באופן משמעותי על רקע התעצמות שאלת הגיוס בכלל, וחקיקת חוק הגיוס החדש במיוחד. עד לבחירות הנוכחיות מעולם לא קרה שהמפלגות החרדיות העניקו לשמאל את הרוב. הן הצטרפו לממשלות מרכז־שמאל לאחר שאלו כבר זכו ברוב בלעדיהן, אבל לא היו אלו שהעניקו לשמאל את הרוב. במחנה החרדי הולך ומתעצם השיח על אודות שבירת גוש הימין והנכונות כביכול ללכת עם השמאל לאחר הבחירות. אם זה יקרה, אכן יהיה מדובר במהלך חסר תקדים. אולם ספק רב אם הוא באמת אפשרי. על פי כל המחקרים, הציבור החרדי, בשונה מחלקים מהנהגתו, מחזיק בעמדות ימין מובהקות. המפלגות החרדיות שישקלו לבצע אותו צעד מהפכני, עלולות לגלות שעבור חלקים מהמחנה החרדי, גם הציות העיוור בשאלה למי להצביע עלול להיסדק.
לסוגיית הגיוס יש גם השפעה נוספת הנוגעת ליחסים שבין המחנה החרדי לגווני החברה הדתית הלאומית. המלחמה יצרה מצב נדיר, שבו החברה הדתית הלאומית והחברה החרדית נמצאות בשני הקצוות המנוגדים והרחוקים ביותר בשאלת התרומה בשירות הצבאי: המחנה החרדי מגלה סרבנות עיקשת עד כדי אמירות של חלק ממנהיגיו, שגם מי שתורתו לא אומנותו אינו צריך להתגייס. החברה הדתית הלאומית, לעומת זאת, משקלה בשירות הצבאי הקרבי הוא הגבוה ביותר יחסית למשקלה באוכלוסייה, מה שבא לידי ביטוי במספר החללים הגבוה. מדובר נקודת שבר קשה ביותר שעשויה להשפיע על רבים מהמצביעים הדתיים הלאומיים, הרואים בסוגיית השירות הצבאי את אחת השאלות הכי חשובות כיום.
מערכת המשנה הדתית הלאומית היא היוצאת מהכלל במחנה הלאומי, בכך שהיא מגלה סימני התרופפות ברורים. מאז שבנט הוביל את 'הבית היהודי' להישג של 12 מנדטים ב,2013־ ניכרים במחנה שינויים מהירים ותכופים: ב2019־ בנט פרש והקים את 'הימין החדש' שלא עברה את אחוז החסימה. בבחירות שלאחר מכן הוא העביר את הובלת 'ימינה' לאילת שקד ובבחירות שלאחר מכן חזר להוביל את 'ימינה' מול 'הציונות הדתית' – גם היא התארגנות חדשה שירשה את 'האיחוד הלאומי' ־ בהובלת סמוטריץ', ובצעד חסר תקדים סחט את תפקיד ראש הממשלה מגוש מרכז־שמאל עם 7 מנדטים בלבד. בבחירות 2022 הוביל סמוטריץ' רשימה משותפת ל'ציונות הדתית' ול'עוצמה יהודית', שעד אז לא צלחה את אחוז החסימה כאשר התמודדה באופן עצמאי. במערכת הבחירות של 2026 השינויים נמשכים: לפי כל הערכה סבירה, 'עוצמה יהודית' הפכה למפלגה בינונית שבכל הסקרים עוברת לבדה ובקלות יחסית את אחוז החסימה, לעומת 'הציונות הדתית' שבחלק מהסקרים התקשתה לעבור את אחוז החסימה.
הצעירים נוטים לימין
נראה שהמילה האחרונה במערכת המשנה הדתית הלאומית לא נאמרה ולא ברור באיזו מתכונת של התארגנויות פוליטיות היא תתמודד בבחירות. האפשרות האחת היא התמודדות במתכונת הנוכחית של רשימה משותפת ל'ציונות הדתית' ול'עוצמה יהודית'. אלא שהפעם לא סביר שאיתמר בן גביר יסכים להיות כינור שני אלא ידרוש לא רק את ההובלה אלא גם את רוב המקומות הריאליים ברשימה, בהתאם לסקרים. מהלך כזה עלול להיות צעד מרחיק לכת עבור חלק מהמצביעים הדתיים הלאומיים. קיימת גם אפשרות להתמודדות עצמאית של מפלגת 'הציונות הדתית', לאחר ריענון הרשימה במהלכים דוגמת זה שכבר בוצע עם צירופו של צביקה מור, אביו של החטוף איתן מור ומי שהוביל את פורום 'תקווה' שדרש להגביר את הלחץ הצבאי על החמאס.
לגוש זה יש יתרון דמוגרפי מובנה וחד־משמעי בחברה היהודית בישראל. לדוגמה, בסקרים הנעשים רק בקרב המצביעים הצעירים החדשים בחברה היהודית, הנתונים הם חד־משמעיים. הם נוטים יותר מוותיקים למסורת הדתית ויותר מכך הם באופן מובהק בימין, לעומת מיעוט של מרכז־שמאל. ספק רב אם רוב הסוקרים משקללים נתונים אלה של אוכלוסייה שברובה לא יכולה בדרך כלל להשתתף במדגמים השונים. כידוע, לא ניתן לחזות את תוצאות הבחירות מספר חודשים לפניהן. אולם בהקשר זה של הצעירים ניתן בהחלט לנבא את המגמה: במעטפות הכפולות, שבהן ניכר משקלם הגבוה של חיילי הסדיר והמילואים, המחנה הלאומי יזכה בוודאות ברוב.
רק־לא־ביבי כמכנה משותף
ההתרופפות האירגונית והמנהיגותית במחנה המרכז־שמאל ניכרת כבר שנים רבות. ביטוי בולט לכך הוא במפלגות שהובילו את הגוש בשנים אלו, זאת מלבד ההתארגנויות שהשתנו חדשות לבקרים. בבחירות 2003 הייתה זו מפלגת 'העבודה', בשנים 2009־2006 הובילה את הגוש מפלגת 'קדימה' – התארגנות חדשה לחלוטין שלאחר שתי מערכות בחירות בהן התמודדה על השלטון, נעלמה מהמפה. ב2013־ הפציעה מפלגה חדשה, 'יש עתיד', שמיד עם הופעתה הובילה את הגוש, אבל איבדה את מעמדה ל'מחנה הציוני' בשנת .2015 לאחר מכן נוצר גוש 'כחול לבן' שאיחד רבות מהמפלגות עד להתפרקות מחדש וחזרת ההובלה ל'יש עתיד' בבחירות 2022.
רכיבי ההתרופפות שהוצגו לעיל לא מתקרבים להתרופפות המואצת, שלא לומר המדהימה, הניכרת בבחירות .2026 נכון לכתיבת שורות אלו, בני גנץ שהוביל את 'כחול לבן' עם למעלה מ30־ מנדטים ולאחר מכן את 'המחנה הממלכתי', נאבק מול אחוז החסימה. יש אפשרויות חבירה שונות, שיעבירו אותו את אחוז החסימה. 'יש עתיד' שזכתה בבחירות האחרונות ב24־ מנדטים ירדה לבדה אף היא למספר חד־סיפרתי, מה שהכריח את יאיר לפיד לחבור ל'בנט 2026'. עד לאותה חבירה, על פי ממוצע הסקרים, שלוש התארגנויות מפלגתיות חדשות לחלוטין התחרו על הבכורה בגוש: 'בנט '2026 שהוביל בסקרים, 'ישר' בהנהגת גדי אייזנקוט ו'הדמוקרטים' בהובלת יאיר גולן. בשעת כתיבת שורות אלו ההתרופפות נמשכת: ההתארגנות 'ביחד' של 'בנט '2026 ו'יש עתיד' נוצרה כדי להבטיח את הובלת הגוש. אולם למרות המהלך, הסקרים במחצית חודש יוני מבהירים ש'ישר' בהנהגת אייזנקוט היא המובילה את הגוש למרות האיחוד.
ההתרופפות הרבה ניכרת גם בעובדת היסוד של היעדר מכנה משותף משמעותי בתחום האידאולוגי, מלבד המכנה המשותף המוכר בשיח הציבורי כרק־לא־ביבי. עצם העובדה שבנט שהגיע מימין היה המוביל לאורך זמן בגוש מפלגות זה, לצד העובדה שהגוש כולל בתוכו מזה כמה שנים את 'ישראל ביתנו' בהנהגת ליברמן, מבהירה עד כמה לגוש הזה אין למעשה מכנה משותף משמעותי, מלבד השאיפה להחליף את נתניהו בשלטון. חלקם, דוגמת יאיר גולן, אומר במפורש שלא יישב עם נתניהו, אחרים מעורפלים יותר בנושא. אין זה משנה את העובדה שהפלת נתניהו היא המכנה המשותף הבלעדי.
כוונות זדון אנטי־דמוקרטיות
"בוקר טוב", כתבה לי נ', תומכת ופעילה באגף המיליטנטי של המחאה נגד הממשלה, "מדברים בימים האחרונים הרבה על כך שבמקרה של הפסד, ביבי לא יפנה את ראשות הממשלה. איך תגיב אם זה יקרה במציאות? ואל תברח עם תשובה מתחמקת". ביקשתי את רשותה לצטט והיא ענתה: "בשמחה. למה לא. יחד עם התשובה שנתת לי". שיחה זאת מדגימה היטב את מה שמתרחש במגוון סוגיות בקרב פעילי המחאה. מאין הגיע אותו ייחוס כוונות זדון אנטי־דמוקרטיות ליריב הפוליטי, שלא לומר לאויב הפוליטי, למחנה הלאומי?
פרופ' מני מאוטנר, במאמרו החשוב "שנות השמונים שנות החרדה", מתאר בפירוט רב את החרדה של מחנה שלם בעקבות עליית המחנה הלאומי לשלטון, מה שיביא לכאורה לקץ הדמוקרטיה ולעלייתו כביכול של שלטון פונדמנטליסטי דתי וכדומה. חלפו ארבעה עשורים מאז וכלום לא השתנה בשיח, ממש אותן מילים. מאוטנר מדייק היטב בהתייחסו לחרדה ולא לפחד. פחד הוא משהו מוגדר. כאשר גורם הפחד נעלם, גם הפחד נעלם. חרדה, לעומת זאת, היא הלך רוח ונפש ולכן איננה זקוקה לגורם מוגדר ומפחיד. במקרים רבים היא מדומיינת לחלוטין. בקרב אנשי המחאה, במיוחד המיליטנטים שבהם, החרדה מביאה לכך שהם מדברים על כך שתוצאות הבחירות לא יכובדו. ברור להם שזה תרחיש אפשרי. כל זאת כאשר אין אחיזה מינימלית במציאות, סימן קל שבקלים, שמישהו עומד לא לכבד את תוצאות הבחירות. כלום. אבל יש שם חרדה ורק בגללה תומכי המחנה הלאומי נדרשים לא לברוח מהטענה המופרכת "עם תשובה מתחמקת".
סביר להניח, שגם ללא שום פעילות מיוחדת, רמת טוהר הבחירות הללו לא תהיה שונה מכל מה שמוכר לנו מהעבר. אלא שמאמצי החיפוש הנואשים אחר נושאים חדשים למחאה הדועכת מעלים רעיונות חדשים. במסגרת זו החלה לפרוח קונספירציה חדשה שבמרכזה העלאת האפשרות שהבחירות יבוטלו או שיתקיימו רק פורמלית, אבל מהותית הן יסבלו מזיופים, הטיות וכיוצא באלו. אם היה מדובר רק בצייצני רשתות או במטורללים בקצה תנועת המחאה המתמדת, הקונספירציה הזאת לא הייתה ראויה כלל להתייחסות. אולם משהוכרז על הקמת "חמ'ל טוהר הבחירות" על־ידי דמויות בולטות במחאה, כדאי לשים לב להאשמות החדשות. הן מסמלות את מה שעוד ממתין לנו במדרון התלול של מערכת הבחירות.
במאי 2025 התפרסם בערוץ 12 סקר שקבע, כי "כ50%־ חוששים שהממשלה עלולה לבטל בחירות בטענת מצב חרום" )דני קושמרו, סקר 'אולפן שישי', 23.5.25(. באותו יום שאל רוגל אלפר בעיתון לאנשים חובבי קונספירציות: "ומה יקרה אם יתקיימו בחירות והממשלה אכן תפסיד בקלפי? ברור שתסרב לקבל את התוצאות… היא תגיד שהתוצאות לא חוקיות, ופוגעות בדמוקרטיה וברצון עמישראל". אלפר לא הירפה וכעבור כמה חודשים פירסם שוב את הטרנד החדש תחת הכותרת: "נתניהו במרחק החלטה אחת מקידום תוכניתו הגדולה: לבטל את הבחירות" )'הארץ', 7.8.2025(. לא רק עיתונאים, שזה לחם חוקם. למהלך הזה הצטרפו גם ראשי מפלגות. העיתונאי ישי פרידמן חשף בערוץ 14 את קמפיין הבהלה בנושא. בכנס בטורונטו יאיר גולן אמר באופן נחרץ, שהוא בטוח במאה אחוז שייעשו מניפולציות בבחירות, כי כך עושים מנהיגים אוטוריטריים. תזכורת: מדובר במזהה התהליכים, "הדמוקרט" הגדול שהציע לחנך מחדש דתיים לאומיים, לסגור את ערוץ ,14 ועוד כמה מהלכים אנטי דמוקרטיים.
נפתלי בנט מיהר גם הוא להשתלב באופנה המתפתחת בשמאל ואף עשה זאת בגדול. בפנייה פומבית מיוחדת לציבור הצהיר, כי "לא נאפשר לאף אחד לדחות או לשבש את הבחירות". כאילו שהתגלתה לו איזו תוכנית לקשקוש הזה. כגיבוי להצהרה המוזרה הזאת הוא טען, ש"אינספור אנשים שאלו אותי האם בכלל יתקיימו הבחירות", ולכן יצא במסר מיוחד. באמירה מדהימה עוד יותר פנה "לכל ראשי מערכת הביטחון, השוטרים, עובדי הציבור… המשיכו לשמור על החוק ועלהמדינה. אני מודע למערכת הלחצים העצומה המופעלת עליכם… אל תסכימו לעבור על החוק או לעקם את הכללים בגלל לחץ פוליטי… יש מחר. אל תפחדו") אנה ברסקי, "נפתלי בנט בפנייה מיוחדת לציבור", 'מעריב', 21.9.25(. הציבור בוודאי ישמח וירצה לקבל מבנט דוגמה אחת "למערכת הלחצים העצומה" המופעלת על גורם זה או אחר בהקשר לביטול או הטיית תוצאות הבחירות. קשה לנבא אילו נושאים נוספים עוד יעלו במסגרת הקמפיינים הרעילים אבל זה עובד כך: ממציאים כוונות זדון חסרות כל אחיזה והוכחה מינימלית במציאות, מחזקים את הדמוניזציה של האויב הפוליטי. כך יוצרים פסיכוזת המונים במטרה להפוך את האויב הפוליטי לבלתי לגיטימי לחלוטין.
במחנה הלאומי מוכרת התופעה הישנה שבמסגרתה בכל פעם שבקצה המחנה מתרחש אירוע אלים כלשהו, נציגי המחנה נדרשים מייד לגנות במשך שבוע שלם את מחוללי האירוע. אסור ליפול בפח הזה, שעוד ייטמן לנציגי המחנה הלאומי שיישאלו על הסיכוי והאפשרות לביטול הבחירות או משהו דומה. עצם הצגת השאלה מחברת בין המחנה הלאומי לבין האפשרות המופרכת הזאת. אפשר תמיד לשאול את מציג השאלה: האם במקרה שמחנה הלאומי ינצח בבחירות, השמאל יקבל את התוצאות?